אמא ואלחנן כותבים ביחד: פרק 4 – הפירות של ט"ו בשבט

אמא ואלחנן כותבים יחד

אלחנן מספר: כבר מאתמול התרגשתי שט"ו בשבט מגיע.

נזכרתי בתכנית שעשינו בשנה שעברה. אמא פרסה מפה בהירה על השולחן בסלון ונתנה לנו פירות יבשים מכל מיני סוגים ואז "ציירנו" איתם על המפה. אחותי סדרה עץ שהגזע שלו היה מנגו מיובש והצמרת מקיוי מיובש. האדמה היתה פיסטוקים. תמיד היא עושה דברים יפים. תכננתי שאני אסדר השנה את הפירות בצורה של המפה של ארץ ישראל! זה יהיה יפה. כמו המפה בספר "ארץ ויושביה". אני אשתמש בשקדים ואגוזים להרים ובזיתים למקום ירוק. את הים עוד לא החלטתי ממה אעשה. איזה פרי כחול? 

אני חייב ללכת עם אמא לקנות את הפירות שיהיו לי פירות מתאימים לתכנית שלי.

שאלתי את אמא שלי אם נוכל לקנות ביחד פירות מיובשים והיא אמרה שנראה...

כשעונים לי "נראה" או "אולי", מן כאלה תשובות שלא ברור מה באמת יקרה,  אני מרגיש שבעצם לא רוצים לעשות את הדבר. וזה לא יקרה. אני יודע שאולי כן. אבל מרוב שאני רוצה את הדבר, אני חושש מזה שהדבר יתבטל. 

אמא שלי אומרת  שבחיים הרבה דברים זה לא ידוע ולא בטוח.  מה , בטוח שמחר כולם יתנהגו בדיוק כמו שהיא תכננה? בטוח שהילדים יאכלו את האוכל שהיא בשלה ולא ישאירו בצלחות?  

היא אומרת שצריך להתרגל להיות בנחת גם כשלא ידוע ולקוות לטוב.

טוב אני בנחת. העיקר שנלך לקנות כבר. אני רוצה שבטוח נלך לקנות פירות ט"ו בשבט! מיד שאפשר! רק אני ואמא!

חיכיתי מאד שכבר יעבור היום. ויגיע מחר. התאפקתי לא להגיד שוב לאמא, כי לא רציתי שהיא תגיד "בסוף לא". שמתי לב שכבר אין לה סבלנות לשמוע על הפירות והקניה. כנראה הזכרתי לה מדי הרבה פעמים. (לפעמים, אני בא להזכיר לאמא שוב ושוב, עד שהיא מתעצבנת כבר ואומרת ש"לא"! ודי! ואז זה כבר ברור לגמרי. אבל לא נעים.)

למחרת, מיד כשנכנסתי הביתה מהחיידר, הזכרתי לאמא שנלך לקנות את הפירות היבשים. הזכרתי לה כי אולי היא שכחה מהפירות. זה לא היה נראה עליה שהיא זוכרת. הכל היה רגיל כל כך. ארוחת צהרים על השולחן ואחותי הקטנה מיללת שהיא רוצה בקבוק שוקו, כמו כל יום. 

אמא אמרה תוך כדי שהיא ממלאה עוד צלחת באורז ש"עוד מעט נראה"…ו"אולי אחרי שתחזור מהחיידר…"  אוף.  כל הזמן אמא אומרת לי את זה. לא היתה לי סבלנות לאכול. אמא בקשה שאסיים את המנה אבל לא הייתי רעב. הלכתי ללימודים של אחה"צ, באוטובוס זכרתי מהקניה וכל הזמן של הלימודים זכרתי אותה. כתבתי ב"יש פתרון" ודמיינתי איך אני מהלך עם אמא ובוחר לי פירות יפים וצבעוניים. מלאתי ב"קוראים כותבים" וראיתי בעיני רוחי את הצבעים ססגוניים ואת אגוז הקוקוס הגדול והחום שלא ראיתי משנה שעברה. וככה חלף לו זמן הלימודים לאט לאט. הרגשתי שהיום אחה"צ לא נגמר.  באוטובוס חזור, כבר כמעט קפצתי מרוב התלהבות ושמחה והגעתי הביתה. 

התלבטתי אם להזכיר לאמא שוב או לא. מצד אחד- אולי היא שכחה. ומצד שני- פחדתי שאולי אמא תתרגז ותגיד ש"לא"! ודי.   החלטתי שאני אשאל את אמא :"מתי נלך"?  שזה לא נראה ממש שאני מזכיר אלא רק מתעניין באיזה פרט…

איזה מזל. אמא אמרה שנלך! סוף סוף נרגעתי ונשמתי לרווחה. עכשיו זה כבר בטוח שנלך.

אמא אומרת:  נחמד לחכות לדברים משמחים. יש ציפיה למשהו טוב. (אלחנן מוסיף, שלחכות כל כך חזק, זה לא כזה כיף. התחושה הזו לא נעימה) כדאי לשים לב לא להיות תלוי בדבר שמחכים לו. זאת אומרת, לשים לב, שיש לי אפשרות להיות שמח ולעשות לעצמי מעניין בעוד דברים ולא דווקא במשהו המסויים. למה? כי אז אני לא מרגיש שאני חייב את זה

אלא, אם זה יצא לפועל- נחמד מאד ואם לא- לא נורא.

(זה אני שאמרתי לאמא להדגיש את המילים. הם מילים חזקות ועושות סדר. אני אוהב אותן. אלחנן.)

(המשך בשבוע הבא…)

שימו לב: התכנים המופיעים באתר זה אינם מהווים תחליף לייעוץ רפואי ו/או מקצועי. כל מטרת המידע הנ''ל לספק ידע אישי רחב למשתמשי האתר ואין לראות בהם כלל תחליף להתייעצות עם רופא מומחה ו/או פסיכולוג מומחה. לכותבי התוכן באתר ניסיון אישי מול מאות מטופלים אשר ניסו באופן ספציפי את חווית השמיכה הכבדה של פרופריו, וכל ההמלצות והתוכן הכתוב מגיע מתוך ניסיון והיכרות עם מאות מטופלים שניסו את השמיכה הכבדה של פרופריו.