אמא ואלחנן כותבים ביחד: פרק 12 – זיקוקים!

היום אני הולך לכתוב על הכוויה שלי.
אני מתלבט אם לכתוב על הכוויה של פעם או על הכוויה של היום.
החלטתי על כוויה של פעם. הענקית.
היה זה ערב שבת הגדול.
הלכתי להגעלת כלים בשליחות אבי.
בדרך עברתי ליד המכולת.
ראיתי חבילת זיקוקים מונחת שם על הגדר.

רציתי אותה לעצמי. ראיתי פעם זיקוקים בחתונה. זה מיוחד. רואים כמו פרחים של אש. (זה לא מסוכן. זה לא אש אמיתית. זה אש קרה. רק העיגול באמצע הוא אש אמיתית. אולי בגלל זה לא מרשים לילדים. הכוכבים והניצוצות זה אש קרה)
עמד שם עובד סודני שאלתי אותו אם אפשר לקחת את החבילה. (עכשיו אני חושב שאולי הוא סתם אמר לי והחבילה בכלל לא ברשותו)
הוא אמר לי שאפשר.
לקחתי את החבילה ושמתי בכיסי. ראיתי מול עיני את הפרחים המאירים מרקדים ורציתי כבר לנסות את זה.

(אימי מבקשת שאתאר את שמחתי במציאה הלא כשרה. אני חושב שלא כדאי מכיון שיש ילדים שלא יודעים להשתמש בזיקוקים כמו שצריך והם עלולים להתגרות ולרכוש לעצמם זיקוקים ויצא מזה עגמת נפש.. כפי שתקראו בהמשך… אני כותב זאת רק בשביל האזהרה אל תכעסו שאני רומז לסוף…)

הגעתי הביתה. כולם היו עסוקים מאד.
נכנסתי למטבח, שלפתי חבילת גפרורים ארוכים ורצתי לחצר.
נעמדתי במרווח שבין הספסל נדנדה לקיר. עדיף ככה.
הוצאתי לי זיקוק אחד והדלקתי גפרור.

בטח אתם נבהלים.
אני לא פחדתי בכלל. גפרור. אני הרבה פעמים מדליק גפרורים.
הדלקתי את הזיקוק.
לא הצלחתי לראות שום כוכב.
כי בשניה אחת נדלקה אש ענקית!

בשניה שהיא נדלקה היא קפצה לגובה ופגעה לי ביד!
פרור אש פגע בחבילת הגפרורים ובבת אחת כולם נדלקו!!
הייתי אחוז אימה!
נזכרתי בכל הסיפורים המפחידים על ילדים ששחקו באש וכל בית שלהם נשרף!
האש דולקת ליד הקיר של הבית. היא תשרוף את כל הבניין!
קפצתי על האש בכל הכח שתיכבה כבר!

היא נכבתה.

ואז הרגשתי כאב נורא ואיום!
רצתי במהירות הביתה! נראה לי שצעקתי חזק.
אמא היתה מבוהלת נורא.
אבא רץ איתי להצלה שגר בבנין. הוא לא היה בבית. אשתו אמרה שהכי חשוב לשים את היד במים.

פחדתי שקרה משהו נורא ליד שלי.
אמא החזיקה לי את היד במים ורק אמרה נס שהכוויה ביד ולא בפנים.
אחרי שלושת רבעי שעה במים נסעתי עם אבא לקאפ, מנהל ארגון “עזרת אחים”. הוא מומחה לכוויות.
קאפ הסביר לי שזו כוויה דרגה שלוש. זה אומר שנשרף לי עד הבשר.

לא נשאר כמעט עור על היד.
הוא חבש לי. כאב לי מאד.
אבא כל הזמן אמר לי: “יש מחיר לכל דבר”.
קאפ אמר לי: “מה חשבת? אש זה כואב! נכון! תזכור את זה לתמיד!
הוא סיפר לנו על ילדים שהגיעו אליו עם כוויות בכל הגוף.
הוא אמר לי שנס שזה רק היד.
אפילו שהוא דיבר אלי ככה לא נעלבתי.
הוא איש טוב.

לקח איזה שבועיים עד שהעור גדל.
ועוד זמן עד שהעור החדש קיבל צבע חום רגיל, מהשמש.
ועוד זמן עד שאמא הפסיקה לי להגיד לי כל פעם איך ה’ אוהב אותי. ואיך ה’ מרחם עלי שהוא לימד אותי דרך כוויה שעברה בלי סימן ולא חס וחלילה דרך כוויה גרועה יותר….
ועוד זמן עד שהפסקתי לזכור כמה זה היה כואב… (כשהרבי סיפר לנו על הגיהנום, זמן קצר אחרי הכוויה, אמרתי לו שאני יודע איך מרגישים שנשרפים באש)
עבר עוד זמן ועוד זמן…
ופתאום התחלתי להדליק שוב גפרורים.

תור אמא:

אני מאד שמחה שאלחנן בחר לספר על הכוויות.
אני שמה לב שבכל פעם שקורית לאלחנן כוויה. אפילו כוויונת פצפונת הוא נראה נסער מאד.
בפעם הראשונה שאלחנן נכווה אחרי הכוויה הגדולה, ראיתי אותו יומיים עצוב ומתוח ולא ידעתי מה קורה איתו. אחרי שידולים רבים, שלאמא מספרים הכל, הוא גילה לי שיש לו כוויה באצבע. היה לאלחנן קשה לספר על זה.
אני מבינה שהכוויה גדולה השאירה מזכרת לא נעימה בתוך הלב.
אני שמחה שנדבר על זה.

תור אלחנן:

אני לא רוצה לדבר…
מה אני חייב לגלות?
סתם פרק מעצבן. תמחקי אותו.

תור אמא:

אני ואלחנן מדברים בעל פה ואחר כך אלחנן מסכים שאכתוב את השיחה.
אלחנן אומר שכשנהיית לו כוויה הוא פוחד שאבא יכעס עליו.

“מה אבא עושה כשהוא כועס על המשחק באש”?
“הוא יכול לעשות לי עונש. פעם אחת הוא אמר לי לכתוב שאני לא אשחק באש”..

“זה עונש כל כך מפחיד”?
אלחנן מחייך: “לא”.

“אתה חושב שאבא צריך לתת לך עונש”?
“כן. זה באמת מסוכן”.

“אז למה באמת אתה ממשיך לשחק”?
אלחנן צוחק במבוכה: “מה את רוצה שאגיד? שאני מאד מתרגש מהאש”?

“אני מנסה להבין מה עובר לך בראש כשאתה מדליק גפרור למרות שאתה בהחלט מבין שזו סכנה”.
“אני אומר לעצמי שלא יקרה כלום ואני אזהר”

“ובדרך כלל מה קורה”?
“לא קורה לי כלום”.

“ולפעמים, לא בדרך כלל. מה קורה”?
“נהיית לי כוויה”.

“ואז? מה את מרגיש חוץ מכאב”?
אלחנן קצת מסס בסוף הוא מודה: “אני מתחרט שהדלקתי את האש”.

“ופעם אחרת”?
“אני שוב מדליק את האש כי לא יקרה לי כלום”.

“אלחנן כשאתה קורא את השיחה הזו, מה אתה אומר”?
“איזה ילד טיפש”!

“אלחנן, אתה ילד טיפש”?!
כן!

תור אמא:

לפעמים, אנחנו לא סולחים לעצמינו על שטויות שאנחנו עושים ואז אנחנו מסתכלים על עצמינו דפוקים, טיפשים.
המעשה באמת לא חכם.
אבל אם נקרא לעצמינו טפשים- זה כמו שאנחנו זורקים לפח את כל החכמה והשכל וההבנה ומשאירים את עצמינו ריקים.
הרי אתה, אלחנן, ילד שרחוק מאד מאד מטפשות.
האש מאד מלהיבה אותך ואתה עדין מתקשה לפעמים להתגבר ולא לשחק איתה.
אני מאמינה שיש פעמים שהשכל שלך כן מתגבר על החשק, נכון? (“נכון”!)
עם הזמן, תמצא בעצמך יותר עוצמה לעצור את החשק לדבר מסוכן.
“אלחנן, אתה טיפש”?
לא! אני חכם!
דווקא פרק יפה!

להורים:

נקודת ההאשמה העצמית שעלתה מן השיחה, היא נקודה מאד משמעותית שכדאי לתת עליה את הדעת.
ילד כמו אלחנן חווה חשקים בעוצמה גבוהה.
האנרגיה שהסכנה מעוררת בו- סוחפת אותו, גוברת על קול ההגיון והשכל ומביאה אותו להתגרות בסכנה.
מובן שהתחככות בסכנה מביאה בחלק מן פעמים לנזקים אמיתיים.
הילד שומע את אזהרות הסביבה, מבין את עוצמת הסכנה, ובפעם הבאה שנסחף אחרי הדחפים שלו הוא כבר שופט את עצמו בחומרה.

מה נעשה כהורים?

הרי אי אפשר בשום אופן לוותר על האזהרות והמניעה ממעשים מסוכנים. זו חובתנו.
עם זאת, הפחת האימון, דיבור על תהליך והצבעה על נקודות של התגברות עשויה לעזור לילד לחזק את ההתבוננות החיובית על עצמו.
יתכן שהדו-שיח ביננו אינו עומד בכללי ההכלה ואינו מדויק לפי ההנחיות המקצועיות. אך, הרצון להבין את הילד באמת, לכבד אותו ולגדל אותו הוא העיקר. השאר תפל. העובדה שאלחנן התבטא בסוף שהפרק יפה מצביעה על כך.