אמא ואלחנן כותבים ביחד: פרק 13 – האחות שהיא לגמרי ההפך

יעלי מספרת:

כבר תקופה אני קוראת את הפרקים של אלחנן.

בתחילת כל העניין היה אפוף סודיות. אמא היתה קוראת לאלחנן. הם היו נכנסים לחדר שינה ואלחנן היה מוציא את כולם מהחדר בהרגשת חשיבות. בתחילה זה עצבן אותי אבל הבנתי שזה זמן בשבילו.
אחרי פעם-פעמיים אלחנן גילה לי שהוא ואמא כותבים ביחד פרקים. הסתקרנתי למדי אבל הבנתי שזה משהו פרטי אז לא דחפתי את אפי.

קצת אחר כך ראיתי את אחי הגדול שוכב לו בחדר וקורא את הפרקים. אז הרגשתי קצת בצד. משהו נרקם פה, מרדכי שותף ואני לא בעניין.
הרגשה זו לא נמשכה זמן רב כי שאלתי את אלחנן אם הוא מסכים גם לי והוא נתן לי בפשטות חסרת חגיגיות את הרשות.

קריאת הפרקים היתה שונה מקריאה של ספור שגרתי בו אני קוראת כאילו מבחוץ. כאן, הכרתי את כל הנפשות הפועלות, את המקום ואת הסיטואציות והכל היה חי מול העיניים.
הפרקים לא עשו לי הבנות פסיכולוגיות כמו שמרדכי ואלחנן מתארים. פשוט נהניתי מהסגנון, מקריאה על המשפחה שלי.

בדרך כלל המציאות נראית סתמית ואפורה וכשקראתי עליה הבחנתי שהיא דווקא מעניינת ומלאת חיים.
האמת, שאלחנן מצליח להצחיק אותי גם במציאות, בימים שיש לי מצב רוח ואני לא מתעצבנת מהשטויות שלו. הוא יכול להגיד מילים ללא קשר. כל תקופה יש לו במאגר מילים אחרות שנתקעות. נאמר “סנוד” “תרח” “איכו” “אף ארוך” (את המילה תרח הוא קנה ממני. פעם אמרתי זקן תרח. הוא התעניין במילה הזו ומאז החל להדביק אותה כתיאור לכל דבר) הוא תוקע אותן במקומות מפתיעים ומצחיק אותי. מעמדן של המילים לא קבוע בעיני. לעיתים אני כבר לא יכולה לשמוע אותן והן מגרדות לי את העצבים ולעיתים אני פורצת בצחוק.

הצחוק והשטויות זה ענין אחד.

יש לו קטעים שמרגיזים אותי עד מאד וגם קריאת הפרקים לא מביאה אותי להבנה כלפי המעשים האלו.
אני טיפוס מסודר ונקי (עם נטיה לאיסטניסטיות) ולא קל לי עם אלחנן בקביעות. בעיקר בגלל שהוא ההפך ממני בנושא האסטניסטיות.
הוא יכול להכניס דברים לפה בלי לשים לב לכך שהוא עושה את זה. כמו: כלי בובה שמחזיק ביד ומתלקק בדרך למקום, מנקב שהיה מונח לידו על השולחן ונכנס לפיו תוך כדי פטפוט. משענת כסא או ידית של עגלה שננשכת בין שיניו. אוכל לתת עוד רשימה אין סופית של חפצים שנכנסים לפיו.

אני מתפוצצת לראות את זה. בכנות, זה לא כי הוא אח שלי ובבית יש נטיה לכעוס בלי מדי הרבה חשבונות. גם בחוץ העניין הזה מפוצץ אותי.
כשאני מתעלה מעל עצמי, ומסתירה את העצבים ומבקשת במנגינה נעימה אם הוא יכול להוציא את החפץ מהפה כי זה מגעיל אותי, הוא היה בדרך כלל הוא מוציא בשקט. אם כי לפעמים, באופן בלתי צפוי הוא מסרב למרות שהייתי בטוחה שיאות לבקשתי המכבדת. לאחרונה הוא מסרב לי כמעט בקביעות.

כשאני מבקשת בדרישה או בשאלה שבכלל לא מבקשת אלא תובעת, במאה אחוז של הפעמים הוא מתנגד! אולי פעם אחת כן הוציא אך עיצבן חזרה במשהו אחר.
תוך כדי כתיבה אני מבינה שאם אני מבקשת בתוקפנות, אלחנן מרגיש שאני משלטת עליו ועושה לי דווקא. טוב, אז גם לי יש הבנה פסיכולוגית…

בנוסף, אלחנן מרבה לדפוק עלי. אני הולכת לתלות כביסה ולפתע מרגישה מהלומה בגבי. יושבת על הספה ופתאום הוא מתיישב בצמוד אלי וזה מרגיז מאד.
יש מהדברים שאלחנן עושה לי שהם יכולים להיות גם משועשעים או נחמדים אם הם בתוך משחק מוגדר.
זה נראה פרק די משעמם. כי אין פה הרבה דוגמאות וצחוקים כמו בפרקים של אלחנן.
לא נורא.

אולי ההבדל בכתיבה משקף היטב את ההבדל באופי שלנו.

ההבנה שלי לגבי מערכת היחסים עם אלחנן והעצבים שיש לי עליו:
נראה לי שלהגיד שלא נעים לי- זה לא יעזור.
אולי רק לפעם הספציפית ובעתיד הוא ישכח.

אמירה של אמא:
כל אחד מעבד בחיים את המידות שלו.
אלחנן עושה תהליך עם התכונות שלו.

אני עם התכונות שלי,
ואת עם התכונות שלך.

אולי חלק מהתהליך שלך הוא כן להביע שוב ושוב את חוסר הנוחות שלך מתוך אמונה שגם הפעם הקטנה שאלחנן שומע לך- שווה ובעלת ערך.
ומפעם אחת ועוד פעם אחת ועוד אחת ועוד נעשות המידות מעודנות יותר ובן אדם רך ומקבל יותר.

נ.ב.

אלחנן קרא את הפרק ואמר ש”איכו” זה בכלל לא מילת שטות. כתוב בגמרא שתינוק שנולד בוכה “איכו” שזה ראשי תיבות “ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה”.

דבר להורים:

מכירים את הילד הטוב והילד הרע?
בלי משים אנחנו מתייגים את ילדינו בתגיות שונות. ואז, בסיטואציות שנגלות לעינינו, קופצות התוויות ומשייכות את מראה הענים לקטגוריות המובנות אצלנו. הוא המעצבן היא הוותרנית. הוא המתחיל היא הקורבן….
כפי שתווית שלילית מותירה חותם אף תווית חיובית מצמצמת את הילד וחוטאת לאמת.
גם לילדה הכי מושלמת והכי מיוחדת, יש את החלקות הזקוקות לעיבוד. כדאי שנזכור שחוסר נוחות של ילד מסוים מול אחיו זה המקום לעבודת המידות ולצמיחה.