אמא ואלחנן כותבים ביחד: פרק 14 – על הטיול שהתבטל והלב שהתבלבל

היום חזרתי מהעבודה ופגשתי את אלחנן חפוי ראש ועיניו מלאות דמעות. מה קרה?? אלחנן בלע את הרוק מתאפק לא לבכות. התבטל לנו הטיול אמר לי בקול מרוסק.

הטיול!!!

ביום שני, נכנסתי הביתה לאחר יום עבודה מעייף. עוד לא גמרתי את השלום וכבר נתחב מול עיני דף חצוי. לא הייתי צריכה לקרוא את תוכנו כי אלחנן סיפר לי במהירות של טיל את כל הפרטים: טיול ביום חמישי. לדרום. עד 5 וחצי. צריך ארוחת צהרים. רוצה ארוחת צהרים בתוך קופסא. שניצל או פתיתים או משהו כזה. אני הולך לקנות ממתקים היום. כמה את מרשה? מבול של מילים שטף את אזני. הבנתי שאלחנן בהתרגשות גדולה ושמחה. ובכל אופן דחיתי את הדיבור על הממתקים לערב. קשה לי לחשוב ולהחליט כשהראש כואב והפה יד ושני תינוקות צווחים באזניים והשלישית והרביעי מדברים איתי יחד על דברים דחופים ומלהיבים.

לטיול גדול ומלהיב יש הרבה הכנות גם בלי השקלים. עד הערב כבר עמד בחדר הבנים תרמיל הטיולים ובתוכו חבילת טישו, סידור- למנחה, מגבת- לנטילת ידיים, פנס עם סוללות, קרם הגנה וכובע שמש. ולמחרת הצטרפו אליהם שני ציפסים, דוריטוס וחפיסת שוקולד.

אלחנן התהלך בבית מצפה ומרוגש. הוא ביקש מביילי לתרום לו את בקבוק המים החדש שלה כי צריך ליטר וחצי מים ולבקבוק האישי שלו נכנסים רק 750 מל’. ומילא את הבקבוקים במים כבר ביום שלישי כדי שהמים יהיו קרים לגמרי.

מדי פעם הבקבוקים התרוקנו. כנראה בחום היום היו כאן כאלה שחמדו את המים התכולים והקרים אז אלחנן כתב שלט גדול שהמים לטיול ואין לשתות מהם ואטם עם השלט את התא בדלת המקרר שם המתינו הבקבוקים ליום הגדול והשמח.

ועכשיו?
בום.
אין טיול.
מה קרה??
האישה של המפקח נפטרה!!
ואלחנן בוכה. על מה?

תור אלחנן:

זה היה מוזר לבכות על הטיול.
לא בוכים על טיול.
אין זה מתאים.
כמו שכותבים “אין בוכים על חלב שנשפך”.
בוכים על שהאישה של המפקח נפטרה.
זה דבר עצוב נורא.

אני מתבייש שאני בוכה על הטיול שהתבטל.
המשגיח בכה תוך כדי שהוא הודיע על הביטול. הוא בכה בגלל האישה של המפקח.
גם חבר שלי בכה בשיעור. הוא לא אמר למה הוא בוכה. נראה לי שמרוב אכזבה.
לרוב הילדים לא היה אכפת שמתבטל הטיול.
הם לא דברו על הטיול בכלל. הם דברו על האישה שנפטרה וממה היא נפטרה וממתי היא הייתה חולה. הם גם דברו על הממתקים שקנו ומה יעשו איתם. ילד אחד אמר שיאכל את כל הממתקים כדי שלא יעבור התאריך…

צחקתי קצת והקשבתי לשיחה של החברים ובאמת, רציתי לבכות נורא!
אין טיול ביום חמישי! אין!!
אף אחד לא ידע שאני רוצה לבכות על הטיול כי לא אמרתי כלום.
רק אני ידעתי.
ואמא.

אמהות רואות הכל. קוראים לזה שהן “חופרות”.
אני מתבייש אפילו מאמא.
נורא ואיום שאני בוכה מטיול ולא מאישה שנפטרה והבעל שלה, שהוא המפקח שלי, נשאר אלמן והילדים שלה יתומים.
קומיקסון: זה נראה שאני ילד שלא מרחם.

תור אמא:

זה באמת נשמע מוזר. אבל מה לעשות שיש לנו לב מוזר?
גם כשקורה דבר כל כך עצוב ואנשים יקרים מתאבלים על האמא שלהם. הלב שלנו עצוב ומתאבל על הדברים הקטנים שלו. מתאבל על הדבר שהוא התרגש וציפה לו ופתאום הוא נגמר ואיננו.

לכל האנשים שחיים שבעולם יש לב מוזר שכזה.
יש מלחמה בדרום. מלחמה זה דבר מפחיד ומסוכן ובכל זאת בלב של רבים מאתנו יש גם סקרנות וצפייה למה שיקרה.
אלחנן צוחק ואומר שאכן מלחמה זה אקשן. לא אכפת לו שיפול עליו טיל והוא ילך לבית חולים. נכון שזה נשמע משפט נוראי של ילד לא חכם? אלא מה? אלחנן רוצה לבטא את ההרגשות המוזרות שיש לו בלב. ברור שאם יפול טיל- אפשר להיהרג. ועם זאת, הלב שלו מעז להסתקרן ולהרגיש שמעניין מאד שקורה דברים מפחידים.

לכל האנשים שחיים שבעולם יש לב מוזר שכזה.
אלא שרוב האנשים לא מגלים מה הם מרגישים.
כמו שאלחנן לא גילה לחברים שהוא עצוב נוראות מהטיול שלא יהיה.
אני מניחה שרוב הילדים התאכזבו שאין טיול. חלק הרגישו אכזבה קלה וחלק אכזבה קשה. תלוי כמה הם התכוננו לטיול וכמה חיכו לו קודם.
לכל האנשים יש אותו הלב. כולם מתבישים לפעמיים בהרגשות הסודיות שבאות ללב שלהם ובמחשבות המוזרות שבאות לראש שלהם.
ומתי נרגעים?

כששומעים שכולם כך.
ואלחנן המתוק שלנו מרחם ועצוב בשביל המפקח וגם עצוב בגלל הטיול והממתקים והתרמיל.

דבר להורים:

יש פתגם שאומר שילד הינו מבוגר בגוף קטן. הטענה שילד הוא בעצם כמו מבוגר נכונה ולא נכונה. ילד ומבוגר שווים ברגשות הקיימים בליבם. שניהם פוחדים. מקווים. חוששים ובטוחים. ילד ומבוגר אינם שווים בהתפתחות שלהם. מבוגר צבר יותר התנסויות, יותר חכמה ויותר גבורה. שניהם רוצים להיות נאהבים. המבוגר למד לקבל אהבה וגם לתת אהבה לעצמו. שניהם חוששים מן העתיד. המבוגר פיתח את מידת הביטחון. שניהם מרחמים ורוצים שלא יהיו עוולות. המבוגר למד שיש מי שמנהל את העולם. שניהם מסתקרנים במקום שלא מקובל. המבוגר למד להסתיר מאחרים את הגחמות שלו.

כשילד חווה משהו מוזר. מספר על מחשבה בלתי מתקבלת על דעתנו. אולי כדאי לנסות ולמצוא איפה גם אנחנו, בסודי סודות, מרגישים או חושבים דברים דומים. אולי בדקות. אולי בהתבטאות קצת שונה. ממקום כזה נוכל לתת ליד שלנו מתנה נפלאה של חיבור. של רוגע וביטחון. של קבלת העצמי באהדה.