אמא ואלחנן כותבים ביחד: פרק 3 – פתאום

יש באמצע הפרק אותיות בצבע כחול. תדלגו עליהם בפעם הראשונה. בסוף תבינו מה הן.

אלחנן מספר:

עמדתי בתור, להראות לרבי שלי את הספר “יש פתרון”. ככה זה הולך, כשגומרים עבודה צריך להראות לרבי. פתאום הגיע ילד ועקף את כל התור. שאלתי אותו: “מה אתה עוקף”? במנגינה של ברוגז. ואז הוא ענה בהתרסה שהוא היה לפני כולם. אני ידעתי שזה לא נכון כי ראיתי אותו כותב בזמן שאני עמדתי בתור. אז איך זה יכול להיות שהוא לפני? אולי הוא לא אומר אמת! במחשבה שניה: אולי הוא היה בתור הקודם לפני, ולא שם לב שעכשיו זה תור אחר. אז הוא בטוח שאני לא צודק ושאני לא מדבר אמת. ואולי, הוא כבר ניגש לרבי ורק חזר למקום כדי לתקן טעות, והכלל שמי שרק הלך לתקן טעות לא צריך לחכות שוב. בעצם, דווקא הוא חושב שאני עוקף אותו!
דחפתי לו את הספר עם היד שלי כדי שיזוז. הוא התעצבן עלי והתחיל להרביץ לי חזק חזק בגב.

לפני זה רבתי עם ילד אחר שדרך עלי בתור, בכוונה. אני יודע שזה היה בכוונה כי אף אחד לא רוקד פתאום על הרגל של מישהו אחר… אז דרכתי עליו בחזרה והוא אמר אותי לרבי. הרבי לא הגיב.
אחר כך, במריבה השניה, אמרתי לרבי “פתאום הוא מרביץ לי”! אז הרבי אמר: “שום דבר לא פתאום”! במחשבה שניה: הרבי מתכוון שילד לא סתם מתנפל ומרביץ. הייתה סיבה. זה לא אומר שאני אשם. זה רק מסביר מה קורה.
כשהייתי בתחנה, אחרי הלימודים, ראיתי את הילד הזה, ניגשתי אליו והרבצתי לו. הוא רצה להחזיר לי, אז רצתי סביב התחנה שלא יתפוס אותי. ואז הוא התעצבן מאד מאד מאד. זה היה מצחיק, כי באמצע הוא החליק ונפל לתוך שלולית. במחשבה שניה: הוא נעלב והרגיש מושפל כי חברים שלי צחקו כשראו אותו מחליק לשלולית. ואז הגיע ה”סופרבוס” ועלינו עליו. באוטובוס ראיתי אותו מסתודד עם חברים שלו. נראה לי שהוא מתכנן איך לעשות לי דברים פתאום.

תור אמא:

אני שומעת במנגינה של הדיבור שלך שהתגובה של הרבי לא הייתה לך נעימה.
מה אתה חושב, אלחנן? יש כזה דבר פתאום?
אלחנן עונה לי “לא”. שאין כזה דבר שדברים קורים פתאום.

אני מציעה שנקרא שוב את המריבה ונחפש איפה התחילה ההסתבכות. מה היה לפני הפתאום. ואת זה נכתוב בצבע אחר.
עכשיו, תקראו שוב את הקטע יחד עם אותיות הכחולות. קראנו להן מחשבה שניה. כי אלו מחשבות חדשות, שבפעם הראשונה, אלחנן כלל לא חשב אותן..

עכשיו, כשסיימנו עם המחשבה השניה, אני שואלת את אלחנן אם הוא שם לב לדברים חדשים.

אלחנן אומר:
אני שם לב שמי שמרביץ, נראה חזק ובאמת, זה דווקא ההפך. ההרבצה היא סימן שיש לו רגע של חולשה. שהוא מרגיש קטן ועלוב ואין לו רעיון למילים שאפשר לומר או איך להסתדר או כח לשתוק ולכן הוא מרביץ. (כמו תינוק)
גם לי יש לפעמים רגעים של חולשה מול ילד אחר. לדוג’: כשאחי הגדול משחק בהפסקה בבית הכנסת, וקורה לי ולו משהו לא נעים. (למשל דחפתי אותו ואז הוא דחף אותי) אז אני מרגיש חלש מולו, כי הוא גדול כזה ומדבר כמו חשוב, וכולי מתמלא כעס ואני מרביץ לו.

אמא אומרת:
רוצה לחשוב על עוד דוגמא של הרבצות?

אלחנן אומר:
נחמי כל היום צורחת ומרביצה.

נחמי זו אחותי שקטנה ממני בשלוש שנים. היא ילדה גבוהה (ממוצעת. אני מוסיף את זה שלא תחשבו שאנחנו משפחה של ענקיים). היא נראית חזקה כי יש לה פה גדול, זאת אומרת שהיא מדברת כמו מלכה. בנוסף, היא צרחנית, יש לה קול צפצפני (אלחנן מדגים את הקול שלה) ואני מבעבע ומתרתח לשמוע אותה.
כשאני מעצבן אותה, היא רודפת אחרי ואז אני נמלט אל החדר ונועל את הדלת. היא נשארת בחוץ. זה כמו שהיא נופלת לשלולית. היא דופקת וצורחת שאני אפתח לה ושאני חוצפן ושהיא תשפוך לי את כל המגרה…
ןאני צועק לה כל מיני דברים מעצבנים בחזרה.
עכשיו אני מבין שהיא עומדת שם עלובה.

דבר להורים:

בחרתי לכוון ולהגדיר את החולשה כ”רגע של חולשה” ולא להגדיר “הוא ילד חלש”. שכן, כולנו חווים מצבים של איבוד עשתונות, של עליבות, של חוסר אונים למרות שאיננו עלובים בכל מהותנו ויש פעמים שאנחנו דווקא מרגשים בעלי יכולת ושליטה. השימוש במילים “רגע של…” מונע מהחולשה להיות ההגדרה הכללית של הבן אדם. נשאר ילד שלם שיש לו כל מיני רגעים. זה נכון יותר. מאיים פחות. קל יותר להתייחס לחולשה ולהסתכל עליה כשהיא תחומה ומצומצמת. ניתן להשתמש בהתבוננות הזו על כל מצב נתון. היה לנו “רגע של כעס”, “רגע של עייפות”.

וודאי שהתובנה הזו מתאימה לילד שנוטה להקצין ולחוות דברים טוטאלית.
התיחום של המצב כ”רגע של…” הוא האיזון ליציאה מפורפוציות.

(המשך בשבוע הבא…)