אמא ואלחנן כותבים ביחד: פרק 5 – האח הגדול מספר

אמא כותבת: יצא לי להראות למרדכי, אח הגדול את מה שאני ואלחנן כותבים. רציתי להראות לו את הפרק שאלחנן מתגבר, כי חשבתי שהקריאה יכולה לפתוח פתח להבנה ולחמלה כלפי אלחנן. 

וגם חשבתי שסך הכל, מרדכי באמת מתמודד גם הוא. זה לא קל להתגבר ולא להגיב להצקות שחוזרות ונשנות. ומאח אי אפשר להיפרד. 

אני חושבת שהמעבדה הטובה ביותר לגידול מידות טובות וסבלנות זה יחסי אחים. יש לך מגוון די גדול (אם אתם משפחה מבורכת…)  של סוגי בני אדם שאתה חייב להסתדר איתם. בטוב או ברע. 

ומעכשיו, רשות הכתיבה למרדכי:

קראתי היום את הפרקים שאחי אלחנן כתב. שמתי לב שגם הוא מתמודד. תמיד חשבתי שהוא סתם מעצבן. למשל, אני שוכב במיטה וקורא ספר, ולפתע רגל מונחת על הספר. אני מרים עיניים לראות למי היא שייכת ואני רואה שזה אלחנן.  אני מבקש ממנו ש”יוריד את הרגל” בטון מאופק ואז הוא אכן מוריד. אך, העניין נמשך.  נגיד, הוא סוגר את הספר. אני שואל בטון מתחמם “למה עשית את זה”? והוא מציע איזו שהיא סיבה חינוכית (ונוראית) לעניין. כגון: “אסור לקרוא בחושך.” או “אבא לא מסכים לך לקרוא עכשיו” וכדומה. ממש וכדומה. לא כמו שסתם כותבים בספרים כי אין דוגמאות נוספות. יש לי דוגמאות למכביר- כדומה לזו שנכתבה לעיל.

עוד דוגמא:

היה לי מקום קבוע בבית הכנסת. שבת אחת, כשהגענו לתפילה. אלחנן הקדים אותי ונעמד במקום הקבוע. רציתי את המקום הזה אז הלכתי לאבי שיפתור את העניין. אבי קבע שמהיום זה יהיה המקום של אלחנן. בסדר. אז נעמדתי קצת לפניו. המקום שעמדנו שנינו אינו רחב. הוא מספיק לשנים שלא יעשו תנועות רחבות מדי. מאז, מדי שבת יש חיכוכים. אני רוצה לפסוע אחורה ל”עושה שלום”, אלחנן עומד מאחורי. אני פוסע ומביט אחורנית למניעת התנגשות. לפעמים אני טועה בחישוב ועושה תאונה גב בגב. אלחנן מפרש את זה כהתגרות ומגיב בהתאם. מתנועע חזק. אני נוגח בו. הוא כתמורה דורך עלי. אני עליו. עד שאבי מאבד את סבלנותו (הוא באמצע שמו”ע ואנו מפריעים לו להתפלל) ומסמן לי לעבור למקום אחר ברדיוס שסביבו.   אני כולי עצבני בליבי. זה היה המקום שלי. אני ויתרתי לאחי חצי מהמקום. ועכשיו אני מועף משם לגמרי. בגללו. את כל הכעס שמצטבר בליבי אני מוציא בסוף התפילה באיזו בעיטה מלווה באמירה לא נעימה כמו: “גנב אחד”.

רציתי לתת דוגמאות להצקות שאלחנן מציק לי ולהסביר שעד היום לא חשבתי על צד שלו ותוך כדי נסחפתי ונתתי דרור לתחושותי. לא נורא כך תבינו מה אני חווה.

אני מרבה לחנך את אחי, כי לדעתי, הורי לא מחנכים אותו מספיק. אני רואה שהוא מציק לאחותי הקטנה, ללא סיבה מוצדקת (לדעתי..) והורי מסתפקים באמירה “אלחנן, תפסיק” ולא מוודאים שאכן יש הפסקה מיידית ומוחלטת להצקה התורנית.

אני יודע שכשאני מחנך את אלחנן זה מרתיח אותו. “אתה לא אבא שלי” הוא מרעים בקול אדיר. אם אני רב איתו כמו אח – הוא לא כל כך מתעצבן. רק אם אני מחנך אותו.

אני שם לב שההצקות של אחי לא נובעות מרוע לב, כפי שחשבתי עד היום, אלא דווקא הוא מנסה להתגבר. והרבה פעמים מצליח. ההצקות הן הפעמים שבהם לא הצליח. 

אני חושב להגיד לו מילה טובה כשאשים לב להתגברות שלו ואשתדל לחנך אותו פחות. (אני מקווה שהחינוך של ההורים שלי יספיק…

טוב, אני כמעט נרדם,

לא יודע איך יש לאלחנן סבלנות לכתיבות האלה…

אמא כותבת ביום אחר:

היום שמעתי את אלחנן מקפץ על המיטות בחדר בנים ומתחזן “טנננ… ננננ….נננננ…. הי”! מרדכי ביקש ממנו בנעימות שינמיך את הטון כי הוא רוצה לישון.

החזנות נשארה על אותו הווליום.

בדרך כלל, בשלב זה פורצת מלחמת חורמה.

להפתעתי שמעתי את מרדכי מפטיר לעבר אלחנן בחמימות: “אני שם לב שיש לך מצב רוח גדול”.

ליבי התרחב באותו הרגע.

שמתי לב  להתגברות היפה של מרדכי.

אגיד לו מילה טובה.

להורים:

התערבות שיפוטית במריבות בין אחים היא תמיד אינה נכונה. הרי איננו יכולים לדעת מי באמת צודק. אפשר שעל פני השטח ראינו את האחד מתחיל לבעוט בשני, אך פספסנו את מערכה א’ בה היו היוצרות הפוכות, או לא שמענו איזו מילה ארסית שסוננה. תארו לעצמכם את המצוקה והשנאה שחש ילד שמרגיש נשפט שלא בצדק. קל וחומר מה מרגיש ילד שבכמעט כל מריבה הוא ישפט כאשם. בשעה שלתחושתו הסובייקטיבית האחרים מציקים לו. (הטון של האחות מציק עד כאב, הנימה המתנשאית של האח גורמת תחושת השפלה עד עפר…)  הוא נמצא בתחושה שכולם, כולל ההורים, נגדו!

הגישה הנכונה ביחס למריבות היא להרבות שלום. לעזוב את הצדק שמפתח נצחנות והתנשאות ולדבר דיבורי שלום המפתחים מידות טובות של וותרנות וחמלה. כחלק מעשיית השלום אפשר לנהוג בדרכיו של אהרן הכהן וספר לאחים עד כמה האח, שנחווה לעיתים קרובות כבלתי נסבל, מעריך אותם, חפץ בקרבתם. ולהוסיף לפעמים בקול עד כמה הילד המסויים הזה הוא ילד שעושה עבודה נהדרת עם עצמו!

(המשך בשבוע הבא…)