אמא ואלחנן כותבים ביחד: פרק 2 – הפעם השנייה שכתבנו…

אמא ואלחנן כותבים יחד

אמא כתבה בשביל אלחנן ומקריאה לו: אני ילד רגיל לגמרי. רציתי לספר לכם קצת על עצמי. אני חושב שזה יכול לעניין הרבה ילדים ולעזור להם להבין מה קורה אצלם בתוך נפש.
אני ילד מרובה כשרונות, מהיר תפיסה ובעל תחושה מחודדת. למה אני קורא תחושה מחודדת? לכך שאני מרגיש מאד חזק וברור את מה שמי שנמצא מולי מרגיש וגם מרגיש מאד חזק את ההרגשות שבתוך הלב שלי. אתם יודעים שהלב שלכם מלא הרגשות מעורבבים ומשתנים? בתוך הלב שלכם יכולות לשכון תקווה והתרגשות לצד פחד. רגע של אהבה ורגע של שנאה.

מה שקורה לי שאני מרגיש הכל מאד מאד חזק.
כשאני מדמיין משהו אני ממש חי אותו.
כשאני מרגיש כעס- כל הגוף שלי רותח.
כשאני מרגיש חשק לעשות משהו, אני כולי התלהבות. וכן על זו הדרך.

אתן לכם דוגמא

בא לי אחר הצהרים חשק להכין משהו טעים לארוחת ערב. אני מרגיש את החשק חזק וההתלהבות מקפיצה לי את האצבעות.. אני כבר מריח את הריח של הטיגון, מרגיש בפה טעם של לביבות גבינה ושומע את מחמאות האחים. מתוך ההתלהבות הזו אני מנדנד לאמא בקול גדול שאני מכין לביבות לארוחת ערב. אני אומר לה את זה שוב ושוב ובקול רם כי היא באמצע טלפון. אני לא שם לב לאצבע שלה שמסמנת לי משהו ולא לפנים שלה שקצת נמתחות. אני כולי בתוך הלביבות. טוב. נראה לי שהיא עשתה כן.

אני מתחיל להוציא חומרים ופתאום מגלה שאין מייפל. ואז, בבת אחת, כל ההתלהבות עפה ועכשיו אני מרגיש נורא חזק את האכזבה. כל הריח, טעם והמחמאות נעלמו ונשאר רק אוף אחד ענק.

הקערה והגבינה נשארים זנוחים על השיש.

אחותי עומדת ליד השיש. פתאום אני רואה אותה. נראה לי שהיא עמד שם גם קודם. אני שומע את הקול שלה בתוך האוף: "אלחנן, מה אתה מכין"? זה כל כך מרגיז אותי.
אני הרי כבר לא מכין כלום!! כלום!!

אז אני דוחף אותה קצת ועונה בקול מעוצבן: כלום!
היא נעלבת ואומרת: "אז למה שמת קערה וגבינה"? קול שלה צייצני כזה ומציק לי באוזניים אז אני אומר אחריה קצת יותר חזק ויותר מתנגן כדי להשתיק את הקול שלה.
ואז היא בוכה ואמא באה למטבח ורואה קערה וגבינה וארונות פתוחים ילדה צורחת ואותי בפנים של "דווקא"- מולה.
אמא דורשת ממני לצאת מהמטבח ולהירגע.
וכך זה נגמר.

אולי הצלחתם להבין משהו. אני יושב ליד אמא שלי, על המיטה שלה.

הדלת נעולה. רק אני והיא. אמא קראה לי לכמה דקות פרטיות לי ולה. היא רצתה להקריא לי את הספור שכתבה עלי.
כשהיא הקריאה, בתחילה הסתקרנתי, אחר כך היא הקריאה משפט שאני מלא התלהבות וחשבתי שזה דבר שלילי אז בקשתי מיד שתמחוק. אמא אמרה שאני יכול לשנות מה שלא נראה לי, כי זה הסיפור שלי ואני יודע הכי מדויק מה אמת ומה לא.
החלטתי, בינתיים, לא למחוק. וטוב שלא מחקתי כי אחר כך ראיתי ש"בהרבה התלהבות" יש גם דברים טובים: מרץ, כיף, הנאה, עניין. זה לא דבר רע אלא פשוט מצב שאני נמצא בו.

בהמשך הסיפור צחקתי מאד כי אמא הצליחה לכתוב ממש כמו המציאות. דמיינתי לעצמי את הקול הצייצני (כבר אמרתי לכם שכל דבר אני מרגיש חזק חזק אז שאני רק שומע את המילים כמו צייצני, אני שומע את הציוץ באמיתי וזה באמת מצחיק ילדה שמצייצת.)

כשנגמר הסיפור אמא הציעה שנכתוב עוד פרק. לא ידעתי איך כותבים, מה היא רוצה ממני. איך אני אדע? מה אני סופר? ובכלל, אין לי סיפורים. הכל סתם רגיל ודי.
אז המטריה שלידי ששכבה כל הזמן בשקט ובכלל לא ראיתי אותה נהייתה פתאום נורא מעניינת ושחורה ומנומרת וגדולה ומתקפלת. אז שיחקתי איתה. ואמרתי לאמא שתכתוב סיפור על המטריה שאבא קנה לי. פשוט המטריה שעל המיטה הזכירה לי את המטריה שלי. עכשיו המטריה שלי נהייתה מעניינת הרבה יותר מהסיפור שאמא מתכננת אז עזבתי את הסיפור ועברתי למטריה.

תוך כדי לחצתי על הכפתור של המטריה של אמא. זה נורא מעניין לראות מטריות נפתחות ומתקפלות. המטריה נפתחה.
הסתכלתי על הברזלים שלה. אמא המשיכה לרצות לכתוב פרק חדש. הרי היא נכנסה לחדר בשביל זה. זה היה הרצון שלה. ופתאום- אני עסוק במטריה. היא קצת התעצבנה עלי וגם קצת כעסה כי המטריה שלה נהפכה למשחק וגם כי לא היה לה מה לכתוב בפרק.

אמא אומרת שזו לא הסיבה.

הסיבה האמיתית שהיא התרגזה כי רצתה ליצור איתי ספור משותף. אמא עם אלחנן. ולא לבד. היא אמרה שנעים לה ליצור איתי יחד וכעת היא מרגישה לבד כי אני שקוע במטריה.

(המשך בשבוע הבא…)

שימו לב: התכנים המופיעים באתר זה אינם מהווים תחליף לייעוץ רפואי ו/או מקצועי. כל מטרת המידע הנ''ל לספק ידע אישי רחב למשתמשי האתר ואין לראות בהם כלל תחליף להתייעצות עם רופא מומחה ו/או פסיכולוג מומחה. לכותבי התוכן באתר ניסיון אישי מול מאות מטופלים אשר ניסו באופן ספציפי את חווית השמיכה הכבדה של פרופריו, וכל ההמלצות והתוכן הכתוב מגיע מתוך ניסיון והיכרות עם מאות מטופלים שניסו את השמיכה הכבדה של פרופריו.