אמא ואלחנן כותבים ביחד: פרק 1 – איך הכל התחיל…

הכל התחיל בשעת לילה לא מוקדמת. ישבתי בחדר שלי עייפה ועצובה. היה לי ערב לא קל שכלל ילדים קטנים צווחים, מריבה סוערת של שני הבנים הגדולים, מאמץ כבד וממושך בתפקידי לדאוג לשעת שינה סבירה. אלחנן כבר שכב במיטה סוף סוף. הוא בכה קצת. והלב שלי נצבט…

חשבתי כמה הרבה צעקות וכעס התחילו היום עם המילה אלחנן. כמה קימוטים התקמט הלב היהלומי שלו. כמה הוא מרגיש עלוב ולא אהוב. ומתוך הצער הזה לקחתי את הדף הקרוב אלי (שהיה היומן שלי מהעבודה) וכתבתי עליו את המילים שתקראו (שקראתם).

למחרת העתקתי את המילים למחשב כשאלחנן יושב לצידי וקורא אותן בקצב ההקלדה. היתה לנו חוויה מחברת ופרטית. ישבנו שנינו, לבד, בחדר השינה הסגור. מופרדים מהמולת הבית וקולותיו הרב גווניים. אני ואלחנן היקר. אלחנן הרגיש שאני מבינה אותו ולי נפתח חלון לתוך העולם הצבעוני שלו.

 את סדרת הפרקים הזו כתבנו מאז, יחד, אמא ואלחנן. כתבנו קטעים מהחיים. לפעמים אלחנן סיפר ואני התעניינתי וביקשתי פירוט. ולפעמים אני כתבתי בשם אלחנן והוא הקשיב ודייק כל מילה ופרט לפי מה שבאמת היה איתו. היו פעמים שכתבנו תור תור. תור אמא ותור אלחנן.

היתה לי הזדמנות מיוחדת לשמוע את המחשבות המעניינות של אלחנן, את החלומות שלו, את הבדיחות המצחיקות, את החוויות מהתלמוד תורה ואת ההבנות שלו.

ולאלחנן היתה ההזדמנות לקרוא על עצמו, לשים לב להשתלשלות המאורעות כשהוא כבר רחוק מהם ולשים לב לדברים שבשטף הזורם והגועש אי אפשר לשים לב אליהם.

אמא, במקום לישון, כותבת את פרק א’

זו אמא של אלחנן שכותבת.  מחר אקריא לו את הפרק ונראה אם יסכים.

ניסיתם פעם לעצור אופניים דוהרות מולכם ביד אחת?

קשה אה?

כך אלחנן שלי, כשמתעורר בו הדחף לעשות משהו או להגיב – הוא צריך להפעיל הרבה הרבה כח כדי לעצור. הכוחות שבתוכו עוצמתיים מאד ורוצים לצאת בהתפרצות ובשטף.

אתן לכם דוגמא:

 אח שלו יושב לידו בשולחן שבת, וקצה הרגל נוגע ברגל של אלחנן. זה מעצבן, נכון? אז מתחשק לו מיד להעיף את הרגל באיזה בעיטה הגונה. עכשיו יש חשק ענק לבעיטה ויש גרוד ברגל מהנעל של האח וצריך כוחות עצומים כדי לעצור את ההר געש הזה שכבר כמעט מתפרץ.

הבנתם?

וככה אלחנן מתגבר הרבה פעמים ביום!

וודאי גם בכיתה, אלחנן משתמש בהרבה עוצמה כדי לבלום דחפים של כעס והרבצות.  בבית, קורה שאלחנן מתפרץ יותר. כי אנחנו המשפחה שלו ותמיד נאהב אותו. לפעמים אין לו כח להתגבר חזק והרים גועשים כאלה מתפרצים, ויש לבה רותחת, ולא נעים…  בטח אתם מכירים אירועים כאלה….

אז זהו. שאלחנן גיבור גדול. כמו איזה שמשון הגיבור שתפס אריה וקרע לו את הפה. גם הוא תופס אריות שמשתוללים לו בלב ועוצר אותם. בלי שום נשק.

חשבתי לעצמי שאנחנו משפחה, ואנחנו כל כך אוהבים אותו ומעריכים אותו, ואנחנו בהחלט 

יכולים להשתתף ולעזור לגיבור שלנו.

וזה מה שחשבתי:

נאמר, בדוגמא של הרגל המדגדגת. הדגדוג כל כך עיצבן והעצבנות הייתה כל כך מבעבעת ורותחת שאלחנן העיף את הרגל של האח בצורה לא עדינה…  ומיד – התחרט.

עכשיו – אם האח יחזיר מיד בעיטה או יצרח או יעליב כל העסק יתנפח ויגעש. 

אבל – אם האח מבין שאלחנן ילד טוב ולא רוצה להציק ובדר”כ משתלט על האריות, ועכשיו קרה מקרה של איזה אריה שדחף את הראש מהכלוב. והנה, הנה אלחנן נועל אותו בחזרה. אז האח מתגבר בעצמו. ולא מחזיר. ולאלחנן יש הזדמנות להפסיק עכשיו ודי.

ויש שקט ושלווה ושלום

אם נבין שאלחנן צריך להשקיע המון כוחות בעצירה. 

ושיש לו חשק חזק ועצום, כמו החשק שלנו לאכול פרוסת עוגה חמה וריחנית אחרי שעות של צום, לכל מיני דברים לא שיגרתיים כמו:

למשש את השער החלק של האחות,

לדפוק על המיטה דווקא כשמישהו שוכב עליה,

לטעום מהמאכל הריחני שמבעבע על הכירה,

ללעוס את העוגיה בקול רעש גדול,

לעשות קולות שישמעו כמו צווחות התוכי שפגשנו בחנות לבעלי חיים,

אולי נהיה סלחניים יותר ופחות מהירים לכעוס ולהחזיר מנה אחת אפיים.

מחר אקריא לאלחנן. מעניין אותי מאד מה הוא יאמר. אם יאהב. או לא. אם זה יעצבן אותו או שהוא יהנה. אולי זה בכלל משעמם או לא קשור.

אספר לכם מה הוא אמר.

אלחנן אומר שזה טוב. ומתקן אותי שגם בכיתה קשה לו לעצור אבל הוא מתאמץ שם יותר כי זה לפני הרבי וכל החברים.

להורים:

וודאי אתם שואלים מה יש לאלחנן? הוא מאובחן? הוא מוגדר?

גם אני ניסיתי בתחילה להתאים את ההתנהגות הבלתי שגרתית שלו לכל מיני שמות שהכרתי. גם לי היו רגעים בהן שאלתי את עצמי מה יש לילד הזה? למה הוא מתנהג כה אחרת מהאופי של הבית? וניסיתי לבדוק איזו הגדרה תתאים לו.

אלא שעם הזמן, ככל שהעמקתי להתבונן הבנתי שאני עסוקה בטיהור האימהות שלי ובנסיון לתת למציאות הבלתי רצויה שם שיסיר ממני את תחושת חוסר ההצלחה.

אחרי הרבה שיחות והתבוננויות הבנתי שהילד הזה בא להוציא ממני רבדים אמיתיים וטהורים של אהבת חינם של מידות מתוקנות ושל כבוד אמיתי.

כל מה שהוא צריך זה יותר אהבה, יותר מחילה, יותר סבלנות ויותר אמון. עד שעם הזמן הוא יצליח לווסת את עוצמת הרגשות והתגובות שלו שתהיה מותאמת יותר לסביבה.

אני יכולה לקחת אותו לאבחונים ולצאת עם שמות והמלצות. מסתבר שיצביעו על קושי בוויסות רגשי וחושי, אולי יוסיפו עוד איזה הגדרה לועזית. ואז מה?  מבלי לרצות אנו עלולים לצמצם את אישיותו האין סופית של הילד ולהביט בו דרך הגדרה תבניתית ומקבעת ובכך לחלל את אין סופיתה של נשמתו, להפוך אותו לילד שונה במקום להיות בסבלנות עם תהליך התפתחות קצת שונה וקצת ארוך והרבה מאתגר בדרך לפריחתו… (המשך בשבוע הבא…)