אמא ואלחנן כותבים ביחד: פרק 10 – פרות הבשן

אמא כותבת:

בפעם האחרונה שאלחנן ואני ישבנו יחד רציתי שנדבר על השינויים שקורים אצל אלחנן בשישי שבת. להבין מה מציק לו, מה גורם לו להיות עצבני ומצוברח. אולי לשנות דברים כדי שיהיה לאלחנן נעים יותר.
כתבתי איך אלחנן נראה בעיניים שלי וניסיתי לנחש איך יום שישי נראה בעיניים של אלחנן.
לא היה לנו נחמד.

אלחנן היה מעוצבן. הוא אמר כל מיני הערות שהראו שלא נעים לו. (לדג’ כתבתי שאני אוהבת ששרים זמירות בסעודת שבת ואלחנן אמר “אני לא אשיר לעולם” וודאי שהוא לא יתכוון שהוא לא ישיר גם כשיהיה אבא וגם כשיהיה סבאלה עם זקן לבן. אלא רצה לבטא את ההרגשה הלא נעימה שהרגיש.)

בדרך כלל כשאנחנו כותבים ואנחנו מבינים אחד את השני יש לנו מצב רוח טוב. הפעם לא.
ניסינו לבדוק מה מעצבן את אלחנן בשבת. קראנו כל משפט ובדקנו אם כבר הגענו לדבר מעצבן.
פתאום אלחנן אמר שכל מה שמעצבן אותו זה אחותו בילי. אם הוא שומע אותה או רואה אותה – זה מעצבן אותו!

התפלאתי,
מה הקשר של בילי? איך היא קשורה לזה שביום שישי צריכים לעזור הרבה ואין לאלחנן כח? איך היא קשורה לזה שאלחנן יושב וקורא על הספה במקום להשתתף בהכנות?
אלחנן אמר שכן. הכל קשור לבילי!!

גמרנו לכתוב. הייתי מבולבלת.

אחר כך הלכתי לרחוץ את אלחנן. הוא ראה את הפנים שלי ושאל אם אני עצובה בגלל מה שאמר לי על בילי.
כן. הייתי קצת עצובה.

אלחנן הוא ילד אהוב שלי ובילי ילדה אהובה שלי והם שניהם, אחים. כל כך כואב לי שאחים לא סובלים אחד את השני.
אלחנן התחיל לבכות מאד. הוא אמר לי שהוא לא רוצה לחזור הביתה אחרי החיידר בגלל האחות המרגיזה הזו.
הבנתי שמשהו מאד מציק לאלחנן בקשר לבילי.

אלחנן אמר לי שהיא אומרת לו לצאת מהחדר שלה ומעירה לו על דברים ש”אבא לא מרשה” או “אני אגיד אותך לאמא”…
אמרתי לו שאני שמחה שהוא סיפר. לדבר ולבכות על דבר כואב זה כמו לנקז מוגלה מפצע. כשהזיהום יוצא אפשר להתחיל להבריא.
עברו כמה ימים.

אני שמה לב שיש שינוי בבית.
אני שומעת את אלחנן ובילי מפטפטים.
אני רואה את אלחנן מקשיב לבילי כשהיא קוראת בחוברת קריאה שלה וחותם לה על המבצע שהמורה נתנה לה.
אני שומעת את אלחנן מסביר לבילי איזה תרגילים הוא פותר בחיידר.
אלחנן מסכים שבילי תתלווה אליו למכולת.
בילי מתייעצת עם אלחנן איזה פרס כדאי לה לבחור.
אלחנן עוזר לבילי להרכיב את הבלנדר יד ומלמד אותה להשתמש בו.
אני שואלת את בילי אם היא שמה לב לשינוי ביחסים שלה עם אלחנן.
היא חושבת רגע ואז אומרת לי בחיוך שכן.
אני שואלת אותה מה גרם לזה.
בילי אומרת שהיא מתנהגת רגיל ואלחנן הפסיק לריב איתה.

היו איזה שתי מריבות בגלל שאלחנן מאד התרגז על בילי אבל הן נעצרו בלי להמשיך ולהמשיך.

מאד מעניין אותי איך קרה השינוי.
אני אשמח שאלחנן ישתף אותי.
עוד מעט אמצא זמן לשבת איתו.

אלחנן אומר שבילי היא כמו פרה.
אני קצת נבהלת. מה הוא עדיין שונא אותה?
ואז אלחנן מספר לי על הבנות המצחיקות שקופצות בגומי דמיוני ושרות בהתלהבות בקצב מדויק להפליא “דבל דבל מיקי מיקי מאוס מאוס….”
“אני וחברים שלי צחקנו עליהן. הן נראות כמו פרות”
“למה הן דומות לפרות”? אני מתפלאת.
הן דומות לפרות הבשן. במחוזא היו נשים שאכלו ואכלו בלי סוף עד שנהיו שמנות כמו פרות הבשן שהן פרות הכי שמנות שיש. למדנו את זה בגמרא.
כשאלחנן אומר שהן כמו פרות הוא צוחק. לא מתרגז.
אלחנן מוסיף שהבנות בכייניות ו (עוד מילה לא יפה) ואז הוא צוחק ומפסיק. כי גם אני בת. שלא איעלב.

נראה לי שאלחנן קולט שבילי היא פשוט אחרת ממנו. היא בת ולכן שונה. ה’ ברא את הבנות שונות מהבנים. לא פרות. אבל יותר רגישות. יותר פטפטניות. יותר בכיינות. עם שכל אחר.
בילי לא מעצבנת בדווקא אלא היא פשוט בת.
אלחנן אומר שיש סיבה סודית שלכן הוא לא מרביץ לה.
אגלה לאלחנן סוד מאד סודי. סוד של בנות. אבל רק אם הוא מבטיח לא לזלזל.
בנות מרגישות שהבנים יותר חזקים. ובגלל שהן לפעמים רגישות ופחדניות הן מעריצות אחים שמתנהגים אליהן בכבוד ועוזרים להן.

אלחנן מסיים:

הבנתי שבילי לא פרת הבשן אלא חתולונית שצריך לנהוג איתה בעדינות.

דבר להורים:

הייתי באמת חסרת אונים מול השנאה שאלחנן ביטא. לא ידעתי מה לעשות. כל שנשאר לי היה לשתוק ולשמוע. ולהאמין שדברים יכולים להשתנות. היות ואלחנן הצליח לבטא את חוסר הנוחות שלו מול הנימה של האחות קטנה יכולתי לכוון אותה לסגנון מכבד יותר. בפעמים שהרגשתי שאלחנן פורק את תסכולו על אחותו הקטנה לקחתי אותה אלי, האזנתי לכאב שלה וכשקצת נרגעה כיוונתי אלומת אור לשינוי המבורך שאלחנן עושה ביחס אליה.