אמא ואלחנן כותבים ביחד: פרק 6 – בלבולים

אמא מספרת: אתמול, הייתי בחתונה. אני נסעתי מוקדם ואבא היה אמור להצטרף בהמשך. אבא התקשר אלי ואמר לי שהוא לא בטוח שיבוא לחתונה כי חושש להשאיר את הבנים לבד בבית. הוא תיאר לי עניינים ממש לא נעימים שהולכים בבית. הקולות ברקע התאימו לתיאור.

שכנעתי את אבא שיגיע. אמרתי לו שאני מאמינה שהבנים ימצאו דרך להסתדר ביניהם בכוחות עצמם.

באמת האמנתי. בפעמים שאני נחה ואי אפשר להסתמך עלי כמכבה שרפות, אני שומעת אותם מעבר לדלת הסגורה, משתדלים שהמריבה לא תסתבך ומתאמים ביניהם מה לא לעשות במהלך המריבה כדי לשמור שהאש לא תצא מכלל שליטה.

אבא אכן הגיע לחתונה, בשעה מאוחרת למדי. אני כבר יצאתי הביתה ולא הספקתי לשמוע אם ואיך העניינים נרגעו.

בבוקר , התעניינתי אצל אלחנן איך היה אתמול בבית אחרי שאבא הלך. להפתעתי אלחנן סיפר לי  שהוא ומרדכי  שכבו במיטות, הדליקו טייפ ושרו ביחד הרבה שעות. ממש לא ציפיתי לכזו תשובה. הייתי בטוחה שאשמע ספורים אחרים לגמרי…

בצהרים, כשסדרתי את הבלגן שנותר במטבח (תמיד כשאני ואבא לא בבית הילדים מכינים לעצמם ארוחות מעניינות ומשאירים לי סימנים שאוכל לנחש מה עוללו הפעם…) מצאתי פתק יפה על הרצפה, שעליו רשום “למרדכי. סליחה. מאלחנן”.

הפתק הצית את סקרנותי. הוא הצטרף למה  למריבה הרצינית שאבא נבהל ממנה ולשירה המשותפת שאלחנן סיפר עליה.

הסתקרנתי לשמוע את מהלך הדברים. איך מהומה גדולה הפכה לשלווה בחווה.

אז, הנה, אלחנן מוכן לשתף:

הכל התחיל ממריבה אחת גדולה. לא משנה בדיוק ממה היא פרצה ואיך היא המשיכה. העיקר זה איך היא הפסיקה.

עמדתי במטבח (אחרי המריבה) והכנתי לעצמי חביתה. שאלתי את אבא אם הוא רוצה גם. הוא אמר שהוא לא רוצה ומיד הוסיף שהוא רוצה שאכתוב מכתב סליחה למרדכי. מיד  הלכתי לכתוב וצרפתי למכתב סוכריה שלי ששמרתי במגירה. 

אני מרגיש שאין לי חשק להמשיך לשתף.

אמא מעודדת אותי לספר מה היה אחר כך. 

מרדכי קרא את הפתק ואז החזיר לי את הסוכריה שנתתי לו. 

אני מבולבל מהתגובה של מרדכי.

אני לא מבין אם הוא לא רצה לקבל ממני את הסוכריה כי הוא כועס עלי. או שדווקא הוא כן קיבל את הסליחה ורק רצה שלא תתבזבז לי הסוכריה. 

תור אמא: 

זה מאד נורמלי שלפעמים יש תחושות מעורבות ולא בדיוק יודעים מה השני מתכוון. הרי המחשבות והרגשות אינן נראות בגלוי והרבה פעמים מי שמולנו לא מגלה לנו בפירוט את כל הרגשות והמחשבות שלו. אפשר רק לשער ולנחש. וזה לא בטוח. 

אני חושבת שעדיף במצב של בלבול כזה להתמקד בעצמי. אני עשיתי נכון. כתבתי מכתב. רציתי לפייס ולהראות אהבה אז גם צרפתי סוכריה. ודי. עכשיו אני בסבלנות.  (מקודם כתבתי קצת אחרת וראיתי שהמילים לא מתאימות לאלחנן. שיניתי. ועכשיו אלחנן יותר מרוצה. המילים מסבירות טוב יותר.  גם אני יותר מרוצה) 

אלחנן ממשיך בקצרצרה:

מה שהיה אחר כך זה שהאח הגדול הלך לטייפ והדליק לו דיסק עם שירים. הוא היה נראה יותר רגוע. 

תור אמא: 

נראה לי אני מאד מבינה את התחושה של אלחנן. גם אני מרגישה כך עכשיו. אלחנן יושב לידי. הפנים שלו לא מחייכות. הוא לא נראה נהנה כמו בפעמים הקודמות שכתבנו יחד. הוא פחות מספר. מצד שני, הוא כן יושב לידי. וכן שרוצה שנמשיך. אני מבולבלת לא יודעת אם הוא נהנה, נעלב, כועס, עצוב, מתוסכל. אני לא יודעת. אז מה אני עושה? 

אני מסכימה. 

מסכימה לבלבול.

תור אלחנן:

אני רוצה לסיים.

לא מתחשק לי להמשיך היום.

וזה בסדר. 

נמשיך פעם אחרת.

דבר להורים:

כל כך רציתי שהכתיבה המשותפת תעזור לאלחנן להתבונן ולראות שיש סיבות וגורמים לכל דבר. להבין איך תגובות שלו משפיעות על הסביבה. יש בי תקווה שהבלגן והתזזתיות בעולם הפנימי שלו ירגעו.

והנה הוא מספר על סיטואציה בה לקח אחריות, התאמץ ועשה צעד לפיוס ונשאר תוהה, לא מרגיש את טעמה הטוב של הבגרות ועשיית הטוב.

כשהסכמתי לזרום עם התחושה שלו ולתאר במילים את הבלבול וחוסר הבהירות, בלי להציע פתרון, חשתי שנתתי לו בסופו של דבר בדיוק מה שרציתי, התבוננות ושהיה. בלי לרוץ לפתרון, לתחנה הבאה, לסוף….

(המשך בשבוע הבא…)