אמא ואלחנן כותבים ביחד: פרק 7 – ה”סיום” המרגש…

היום היה הסיום של אלחנן. יום כל כך שמח. אני רוצה לכתוב מה עבר על אלחנן הבוקר (הוא יושב לידי ותוך כדי מדייק אותי): מיד כשקמתי בבוקר, קמו איתי כל הפרפרים השמחים והתעופפו לי בלב.

כל האוויר היה זוהר.  הרגשתי מלא חגיגיות ומתפוצץ מציפייה.

השעה היתה שש וחצי.  מוקדם . אבל כבר קמתי.  אני אתלבש מוקדם ואלך לי  רענן לחיידר. לבשתי את המכנסיים של שבת, גרבתי גרביים והלכתי לחדר ההורים.  הפה שלי דיבר כל הזמן דיבורים. לא שמתי לב בדיוק מה דיברתי כי ההרגשות היו חזקות יותר מהשמיעה.  

אמא בקשה ממני שאלך לצרכניה לקנות לה קמח.

‘מה היא אמרה? קמח??  מה הקשר לסיים?  כנראה לא שמעתי טוב’.  “מה לקנות”? שאלתי אותה.  “מה ששמעת”.  ‘אז קמח’??? “לא שמעתי”!!   “קמח”  אמא אומרת.

קמח!

אוף.  זה לא קשור לי עכשיו. עכשיו אני כבר מתחיל לשיר את השירים היפים של קבלת שבת.  מרוב התרגשות יצאו לי מהפה קולות גבוהים של חלקי מנגינה.  בתוך הקולות , אני שומע מרחוק מרחוק את אבא אומר: “אלחנן, שקט עם הקולות האלה”.  כנראה לא שמעתי טוב. זה לא קשור אלי. כי אני לא עושה קולות אלא שר.  אני ממשיך לזמר. הקולות (אלחנן מתקן: השירים) שיוצאים לי מהפה כן מתאימים להיום. הם שירים משמחים של סיים.

אני עובר ליד בילי.  ושר לה לתוך האוזן. שגם היא תשמח ולא תראה כזו רגילה של יום רגיל.

בילי מתעצבנת. אוף. מה היא עושה עכשיו צרחות. זה לא קשור. אני דוחף אותה. שלא תכער לי את היום החגיגי.

אבא אומר לי משהו בקול ממש כועס.   לא נעים לי.  טוב.  אני אקפוץ על המיטה וכך הקפיצות ימחקו את הלא נעים הזה וארגיש בחזרה חזק חזק את כיף של הסיום.  

אני מקפץ לי. זה לא עוזר.  אמא באה להגיד לי את הכלל: “לא קופצים על המיטות”.  כלל מרגיז.  גם את באת לעצבן אותי ביום היפה הזה?
אני יוצא מהחדר. יש לי משהו ביד. מה זה? חולצה לבנה?  למה היא ביד שלי? 

הנה יעלי, מקפלת את השמיכה. הי זה יום מיוחד. היא לא שמה לב? אני שר לה משפט אחד לאוזן. היא מתרגזת לגמרי ודורכת עלי.  אני מרביץ לה חזק. זה כאב לי וזה הרס את השיר.  היא בוכה. אבא מתקרב אלי בפנים עצבניות: “מספיק! להירגע! אתה מתנהג כמו משוגע!!”

נעלבתי לגמרי.

הכל שחור. הכל דפוק. כל החגיגיות ברחה לי. פתאום אני שם לב שהפנים של כולם לא שמחות. אחת בוכה. אמא שותקת. אבא כועס. אחת צורחת. מה קרה?? זה היום המיוחד שלי! אף אחד לא מתרגש איתי??

תור אמא:

מה באמת קרה?

בוא ננסה לבדוק מה היה בבוקר של בני המשפחה האחרים בבית.

אלחנן מספר כאילו הוא יעלי:

קמתי ברבע לשמונה.  הזדרזתי להתארגן לבית הספר. פתאום שמעתי בתוך האוזן שלי קול חזק ומשונה. ואוויר חם מפה של מישהו.  הסתכלתי בבהלה לבעל הקול.  וראיתי שזה אלחנן. 

צעקתי עליו. מה הוא צורח לי בתוך האוזן???   גועל נפש.

אלחנן התחיל לצרוח עוד יותר בקול.

התמלאתי חימה והלכתי להגיד לאבא שיעזור לי להפסיק אותו.

אלחנן ראה שאני הולכת לאבא. אז הוא רץ לכיוון פתח. השיג אותי ונשכב על הרצפה ליד הדלת. כשהגעתי לפתח אלחנן הרים את הרגל שלו בפתאומיות וכמעט נפלתי.  דרכתי עליו בכעס. ורצתי לאבא.

הבוקר של אמא:

קמתי מוקדם. בשמחה. זכרתי שיש לאלחנן שלי סיים היום. איזה נחמד שקמתי מוקדם. יש לי זמן להכין דברים לשבת. כבר אתמול תכננתי מה לעשות הבוקר.  ניגשתי לרשימה. אני צריכה להכין בצק לעוגה. הוצאתי בזריזות מיקסר , קערה ונפה.   פתחתי את ארון מצרכים ו-  אין קמח.  אוף. חבל. לא נורא. אלחנן קם מוקדם. הוא כבר חצי לבוש. והצרכניה החדשה קרובה.  בטח הוא יסכים לעזור לי ויקנה קמח. אלחנן לא שומע אותי. אני אומרת לו שוב. הוא לא מסכים. אני שותקת.  אני שמחה שיש לו סיים. אבל למה הוא מתפרע ומציק לאחיות?  הוא רץ מצד לצד בפרוזדור. כבר עשרים דקות החולצה ביד שלו והוא שר במקום להתלבש. נראה ששכח שהוא רק בגרביים. יעלי צורחת. החדר מבולגן. בילי מייללת . אבא מתרגז. מה קרה לבוקר הנחמד והרגוע שלי?

תור אלחנן:

כשאני קורא מה שאמא כתבה עלי, וחושב על הבוקר של יעלי ושל אמא אז אני מבין שרק אמא מבינה אותי.

תור אמא:

יכול להיות שמישהו נורא מתרגש מדבר ששייך אליו  ושהאחרים בכלל לא מבינים. ואז יש הבדל גדול בין ההרגשות  של האחד להרגשות של השני.  אם האחד רוצה שהשני ישתתף אתו, הוא צריך לשמור שהשני לא ירגיש כמו שיטפון של מים שחונק אותו. אלא טיפות עדינות מההרגשות של האחד.

אני אוהבת לכתוב את ההבנה במילים. כך מחשבות נעשות ברורות יותר.

וגם מרגש אותי שאלחנן מרגיש שאמא מבינה אותו.

כל הסדרה שווה בשביל ההבנה הזו.

דבר להורים:

בשבילי, הכתיבה הפעם הייתה חוויה מכוננת.

פתאום הצלחתי לחוות ממש את הצד של אלחנן.

הרגשתי כיווץ אמיתי כשאלחנן תיקן אותי בתום לב למחוק את התאור “עושה קולות” ולכתוב “שר שירים מקבלת שבת”. מה שאצלנו נשמע כקולות צורמניים היה מנגינת הלב שלו! 

פתאום ההתנהגות המרגיזה שלו קבלה גוון של תום ילדות.

אין לי אלא לאחל לכולנו לזכות לרגעים של לימוד זכות וראיית הטוב.

(המשך בשבוע הבא…)