אמא ואלחנן כותבים ביחד: פרק 8 – שאף אחד לא יקרא אותו (ובסוף, כן)

אמא כותבת את ההתחלה:

אני מאד אוהב ממתקים.
מאד מאד מאד.
אם אני אוכל קוביית שוקולד אז אני מרגיש את טעם המתוק ורוצה עוד ועוד טעם מתוק.
אני לא מסתפק בקוביה אחת.
גם לא בוופלה אחד.
כך קורה שהארונות בבית מתרוקנים.
כשארון החטיפים והממתקים מתרוקן- אני עובר לארון של חומרי האפייה.
גם שם יש דברים טעימים.
אני אוכל את השוקולד לבישול ואת החלבה.
ראיתי שקית קטנה עם עיגולי שוקולד. פתחתי אותה ואכלתי אחד. אחד???
כל פעם אחד. אבל כמה פעמים. אז השקית גם התרוקנה.
מעניין מה אמא עושה כשהיא באה לאפות….

ואז, גם הארון של חומרי האפיה מתרוקן. וגם, הדברים שם לא מספיק טעימים. אז אני הולך למצוא ממתקים במקום אחר.
איפה?
בחנות.
אבל בחנות צריך לשלם.

תור אלחנן: (אבל שאף אחד לא יקרא את הפרק הזה!!)

לקחתי שקל מהמגירה במטבח. ושמתי אותו בכיס.
ואז, יצאתי ללימודים של אחרי הצהרים ולמדתי עם השקל בכיס.
כשסוף סוף נגמרו הלימודים, מיהרתי לחנות שליד הבית לחפש שם ממתק בשקל. לא היה שם.
השארתי את השקל בכיס.
יום אחרי, הסיפור חזר על עצמו. לקחתי עוד שקל והלכתי לחנות ושוב לא היה ממתק בשקל. נזכרתי שיש לי שקל בכיס, מאתמול. אז קניתי מנטוסים.
עכשיו היתה לי עוד בעיה: אמא תראה את זה ואני יודע שאסור.
גם אם אמא לא תכעס. אני עדיין רוצה להחביא את זה. למה?

תור אמא:

כי אני יודע שזה אסור. וזה לא נעים לי בלב. הכל מעורבב שם. מצד אחד אני מאד רוצה ממתקים מעניינים. ומצד שני אני יודע שזה אסור. זה מסובך.
הממתק בטעם מתוק. אבל חמוץ ומר בלב. ואם מר בלב אני רוצה לעשות מתוק אז הולך לקנות עוד ממתק.
וזה שוב מעשה לא טוב. אז הממתק המתוק משאיר לי טעם חמוץ ומר בלב. אז מר לי אז אני צריך משהו מתוק… וכך כבר איזה שבועיים. חשבתי שאם תהיה לי מכונית שלט- אני אהיה מאושר. וזה הספיק ליום אחד. חשבתי שאם אני אקנה לי נפצים יהיה לי מעניין וטוב ויש לי טעם מר בלב.
אני רוצה להמשיך עם המעגל הזה או לא לצאת ממנו?
איך יוצאים?

תור אלחנן:

לא רוצה להמשיך לדבר על זה.
אם יהיה לי משהו להוסיף אני יבוא לכתוב לכם פעם אחרת.

אלחנן כותב אחרי הרבה זמן:
עבר הרבה זמן מאז שכתבתי את הפרק.
והיום אמא הקריאה לי אותו.
משפט אחד בקשתי שתמחק כי הוא הזכיר לי משהו שגורם לי חוסר נעימות עד עכשיו. שאר הדברים שנכתבו כבר לא גורמים לי התפעלות או בושה. זה נשמע כמו משהו ממזמן, ממזמן, שכבר שכחו אותו.
אמא שואלת מה אני עושה היום כשאני מאד רוצה ממתקים.
אני לא קונה בלי רשות, בכלל.
מהבית אני כן לוקח לפעמים…. אני מטפס בשקט על השיש ולוקח לי ממתקים. אני משתדל לא לקחת כמות מופרזת. נאמר שני מרשמלו מחבילה. פעם לקחתי קצת יותר מדי וופלים…
אני עדין מתגרה מהרבה דברים שיש בחנויות. לפעמים אני מבקש מאמא. למשל, יש משחק חדש של קפיץ מתכת. יש אותו לחברים שלי. מאד רציתי משחק כזה. שאלתי בחנות כמה הוא עולה ואמרו לי שחמישה שקלים. שמחתי שהמשחק לא מאד יקר וביקשתי מאמא. היא הסכימה. המון דברים שאני רואה ורוצה אני לא מבקש. אני יודע שאמא אומרת שלא כל דבר שרואים צרך לקנות. רק מדי פעם, משהו שאני ממש רוצה ונראה לי שהוא לא מדי יקר, אני מבקש מאמא.

תור אמא:

גם פעם אהבת ממתקים וגם יום.
גם פעם רצית משחקים מעניינים וגם היום.
מה בכל אופן שונה?
“פעם הייתי לוקח בלי רשות והיום עם רשות”.

ולסיום, בוא תבחר את המשפט שהכי מתאים לך ונדגיש אותו:
סימן שאני מתבגר!
סימן שאני חזק יותר!
סימן שאני משתנה!

להורים:

הקטע של הלקיחות הלחיץ אותי מאד. במיוחד כמה מקרים יוצאי דופן. הדמיון שלי רץ מהר וקדימה.
אחרי מחשבה נראה היה לי שאלחנן לא תופס שכסף הוא דבר מוגבל. השכל שלו עדין אינו חזק דיו כדי להשתלט על הרצון, הדמיון והתשוקה חסרי הגבולות.
בחרתי לספק לו מידע ענייני אודות מוגבלות הכסף.
הסברתי לו שיש לנו בבנק כסף לקנות את הדברים שצריך לבית: אוכל, בגדים וכו’. אם הוא משתמש בכסף לממתקים ומשחקים יחסר לי הכסף לדברים נחוצים.
הדברים נאמרו בענייניות, כהעברת מידע רלוונטי.
כמה יפה לשמוע בין השורות שאלחנן הבין היטב את המשמעות ומפעיל איפוק ושיקול דעת בנוגע להוצאות מיותרות.